לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


"קוראים לי איה" – רומן ביכורים מאת איילה צרויה ז"ל

תמונת הבלוג


רומן הביכורים "קוראים לי איה" מאת הסופרת איילה צרויה ז"ל, בוגרת "המגירה", יצא לאור רק שבועות ספורים לפני מותה ממחלה קשה. על אף מצבה הבריאותי הקשה היא שמחה מאוד על שהצליחה להגשים את חלומה ולפרסם את הספר עליו עמלה שנים. כשבועיים לפני מותה, נערך בקיבוץ שבו גרה ערב השקה מרגש ומרתק בהשתתפות מאות אנשים. איילה חתמה שם על עותקי ספרה, דיברה על התהליך שעברה וזכתה לכבוד שהייתה ראויה לו, כסופרת וכאישה. אחר כך התדרדר מצבה במהירות עד שנפטרה.

איילה השתתפה לפני מעט יותר משנה במחזור הראשון של הסדנה ״מרעיון לרומן״, בהנחיית הסופרת והעורכת אורנה לנדאו, וכבר במפגש הראשון סיפרה כי היא חולה בסרטן, וכי יש בדעתה לשלב קטעים מיומן המחלה שלה בספר שהיא מקווה לכתוב. איילה כתבה בדבקות ובנחישות, וגם בתום הסדנה המשיכה לעבוד על ספרה, כאשר אורנה מלווה אותה בתהליך הכתיבה. כתב היד התקבל בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" ונערך על ידי תמר ביאליק.

על איילה צרויה:
אילה צרויה רעיה ואם לחמישה, אשת חינוך והוראה, חברת קבוצת יבנה היתה שותפה לכתיבת רב־המכר "הפסוקים היפים בתנ"ך". 
אילה נפטרה ב־17 במאי 2016, לאחר מאבק במחלת הסרטן. 

על הספר:
בהווה של איה יש בעל תומך ואוהב, קריירה מוצלחת בחינוך ושני ילדים מקסימים, אך על עתידה מעיבה המחלה שבה היא נאבקת. כדי להתמודד עמה היא בוחרת להרחיק אל העבר, לכתוב את סיפור חייה, לספר על מנת לחיות ולחיות על מנת לספר.
כבמעשה טלאים מרגש, המרטיט בעוצמתו, שוזרת אילה צרויה את שלושת הזמנים של הגיבורה שלה, הנגללים ונחשפים מול הקורא המשתאה: מילדותה בהזנחה הורית קשה בביתה הריק מאדם ונעדר אמצעי קיום בסיסיים, כשהיא מטפלת באחיה הקטן והתובעני ומעסיקה אותו על פי הבנתה הבוגרת על אף גילה הצעיר; אל נעוריה, כשהיא מאומצת בקיבוץ ונדרשת שוב להתמודדויות מורכבות, לוויתורים כואבים ולהחלטות גורליות; ומשם להתמודדותה העכשווית, הכואבת, המאיימת על קיומה. ובכל הזמנים יש בה שליטה יומיומית בחייה וחיות מופלאה, והיא מעוררת השראה בכל הסובבים אותה.
הקריאה ב״קוראים לי איה״ מזמנת לקורא חוויה מטלטלת ומפגש עם דמות ייחודית, שנסיבות חייה חילצו ממנה נחישות וחיוניות נדירות.  
לביקורות על הספר.

מתוך ״קוראים לי איה״:
בדירה ברמת גן, בחדר השינה המשפחתי, לצד המזרן שעל הרצפה ושתי מיטות הסוכנות בעלות רגלי הברזל המחלידות, ניצבים ארגזי עץ שונים זה מזה בגובה, בעובי ובצבע. צמודים לקירות החדר, משמשים ארונות. הקירות החשופים מעוטרים בעיגולים שחורים בגדלים שונים. עקבות משחק בכדור שזרקתי על הקיר.

על רצפת הסלון ערמות של צדפים.
עד היום אני אוהבת צדפים ומכירה להם טובה עמוקה. למדתי הרבה משתיקתם ומסבלנותם. הצדפים נפלטים אל החוף החשוף מהמצולות העמוקות והבטוחות, מעושר צבעי התהום אל החול הלבן והשמש הצורבת. ובשתיקה הם מצפים לשובם של הגלים, לשובו של הקצף המדגדג ולטעמו של המלח. גם לי הם מחכים בסבלנות. מחכים לי בבית שאחזור מהגן, ומחכים איתי להורי שיחזרו. כבדים מסודותי, אוספים את חלומותי וממתינים.
לקראת חג הפסח, כשכבר התחלנו ללמוד בגן את שירי החג, סידרתי את הצדפים בשתי שורות, מעין מסלול כניסה, קבלת פנים להורי. הכנתי מסלול ורצתי למרפסת לראות אם הם קרבים. משלא באו, חזרתי אל המסלול ושיניתי אותו. המסלול הראשון הוביל בקו ישר מהכניסה אל המטבח, השני היה מפותל, והשלישי — עם פניות חדות לצדדים. סידרתי ופיזרתי. אחרי שסידרתי שישה מסלולים שונים, כבר החשיך בחוץ, ונמאס לי לראות את הצדפים ולדבר אליהם. בדיוק אז שמעתי את עקביה של אמא נוקשים על המדרגות. נשכבתי על הרצפה חסרת כוחות. אמא נכנסה ראשונה בשמלה אביבית פרחונית עם צעיף אדום, המכסה את כתפיה החשופות ומגן מקרירותו של הערב. "שלום, איה," הפטירה לעברי וזרקה את תיקה הלבן על הצדפים המסודרים, נאנחה ונשכבה על הספה. כשאבא נכנס, קמתי לקראתו והובלתי אותו דרך מסלול הצדפים. אבא נשק למצחי, "שלום, ילדה אהובה," אמר. ניצלתי את הרגע וביקשתי שניסע לחגוג את פסח עם סבא וסבתא. התחננתי, התחנחנתי, ניסיתי להפעיל את כל קסמי כדי לסחוט מהם הבטחה לנסיעה.
הורי הביטו זה בזה, שותקים.
כבר למדתי שאין טעם לבקש יותר מדי, אבל הפעם לא אוותר, אתחנן עד שיענו. אני מתגעגעת לסבא וסבתא. ומה כבר ביקשתי? נו, מה? תגידו משהו! כן, לא, אולי, תענו כבר! נמאס לי כאן. תחזירו אותי לסבא וסבתא. שם אף פעם לא הייתי לבד!
"אחד מי יודע? אחד אני יודעת! אחד אלוהינו שבשמים ובארץ. שניים מי יודע? שניים אני יודעת…" התחלתי לשיר משירי ההגדה שלמדנו בגן כהכנה לליל הסדר. "שני לוחות הברית… שלושה אבות… ארבע אימהות… חמישה חומשי תורה." יותר מזה לא זכרתי. בהתחלה שרתי בשקט, לעצמי, אחר כך בקול חזק יותר, ולבסוף הגברתי את קולי לכדי צעקה, שיפסיקו להתעלם ממני. שישמעו, שיגיבו.
"תפרו, תפרו, תפרו לי בגד עם כיסים, מילאו, מילאו, מילאו כיסי באגוזים, שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח
בא." בפעם השלישית ששרתי את השיר, שמעתי את אמא צועקת: "די, איה, מספיק לצעוק, לא מגיע לבן אדם לנוח בבית שלו? נביא לך בגד חדש, עם כיסים, וגם אגוזים. רק תיתני קצת שקט."
"לא ביקשתי בגד חדש, לא צריכה אגוזים!!! רוצה לנסוע לסבא וסבתא!"
"נראה," ענה לי אבא.
הצדפים שלי, שהיו נוכחים בוויכוח, כהרגלם — שמעו ושתקו.
בלילה, כשהלכתי לישון, התפללתי בדבקות, "אלוקים שלי, תשמע לי! תדאג לי! תעשה שאבא ואמא יקשיבו לי. בַקשה, בַקשה!"
גם את איטה, בובת הבד המרופטת שלי, שמעט שערות צמר נותרו בראשה, צירפתי למאמצי התפילה. "אם תתפללי איתי, נוכל לנסוע לסבא וסבתא. אקח אותך איתי לפסח. אבל תתפללי!" לימדתי אותה את התפילה, והתפללנו שוב ושוב עד שנרדמנו. בכל לילה אותה הבקשה ואותן המילים.
"כשיהיה לך זמן תתפללי שניסע," הייתי לוחשת בבוקר באוזנה של איטה, לפני שיצאתי לגן. כשחזרתי מהגן, הייתי מעיפה בה מבט חטוף, בוחן, קוראת את מבטה ומוצאת בו רמזים לכך שאכן התפללה. "תודה, איטה," הייתי מודה לה ומנשקת אותה. "בואי תהיי איתנו, שלא תהיי לבד," אמרתי לה לפני שלקחתי את הצדפים ושיחקתי בהם. לפי מצב הרוח שלי, סידרתי את הצדפים. לפעמים צבורים בערמות, ממוינים לפי צבעם או גודלם, לפעמים סדורים כמערבולת, כגלי הים או כספירלה גדולה שבסיסה במרכז הסלון, והיא מתפתלת בין הרהיטים. גודל היצירה השתנה לפי משך הזמן שהייתי לבד בבית.
החג התקרב, ועמו התגברו תקוותי. כבר חשתי בחיבוקו של סבא, בנשיקתו על שערותי ובמתיקות נשיקותיה של סבתא ולטיפותיה. מהגן הבאתי נוצה לבדיקת חמץ, החבאתי אותה תחת המזרן כדי להביא לסבא, הלוואי שאת בדיקת החמץ נעשה אצלם. הלוואי, אמן!
יום לפני החג, ביום בדיקת החמץ, הביא אבא ערמת מצות וקצת ירקות.
במשפט קצר, מבלי שהביט בי, הודיע כאילו לקירות הבית ולצדפים, "השנה לא נחגוג עם סבא וסבתא. השנה נישאר…" לא שמעתי את סיום המשפט. נגוזו תקוותי. שמעתי רעש נורא, גלים מתנפצים וצדפים נשברים. רצתי אל הצדפים וזרקתי אותם לכל עבר. עברתי לאיטה הבובה, "מעצבנת אחת, שקרנית, כפוית טובה. לא התפללת בכלל כשלא הייתי, נכון?" תלשתי את שערות הצמר האחרונות שנותרו בראשה, זרקתי אותה לרצפה וסקלתי אותה בצדפים. מגיע לה, שתסבול. לא רוצה לראות אותה יותר. שקרנית! רצתי אל המזרן שהיה מיטתי, ובדרכי נתקלתי בתיקה של אמא. סגרתי את דלת החדר ועשיתי את האסור. פתחתי את התיק של אמא והוצאתי ממנו שקית אדומה רקומה בחוטי זהב, שאמא מעולם לא יצאה בלעדיה מהבית. "זה הארנק שלי, ואסור לך לגעת בו," אמרה לי תמיד. החבאתי את הארנק מתחת לאחד הארגזים ונשכבתי על המזרן. בהיתי בתקרה עד שנרדמתי. אין לי מושג אם עשו בדיקת חמץ או לא.
התעוררתי למראה נדיר בביתנו. הרהיטים מורמים על הספה, ואבא ואמא שוטפים את הרצפה. אחר כך פרשו סדין כמפה על השולחן, הניחו שלושה גביעים, שלוש צלחות, מפיות וסכו"ם, התקלחו ולבשו בגדי חג.
אספתי את הצדפים שפיזרתי, העברתי אותם לחדר השינה וסידרתי אותם סביב המזרן כגלי ים סוערים.
"איה, לכי להתקלח," שמעתי את אמא קוראת לי מהסלון.
"איה, למה עוד לא התקלחת?" שאל אבא כשהציץ לחדר. "חג היום, איינקה, למה את עושה פרצופים? למה אין לך מצב רוח?"
אני בטוחה שאפילו הצדפים כעסו על שאלתו של אבא. כאילו הוא לא ידע למה אין לי מצב רוח.
אמא נכנסה לחדר ומשכה אותי למקלחת, "בואי, איה, אני יעזור לך," אמרה בקול מפייס. קילחה, ניגבה, הלבישה אותי בבגדי חג ישנים וסירקה את שערותי הארוכות.
ישבנו שלושתנו סביב השולחן. ההגדה שעליה למדתי בגן לא עניינה בכלל את אבא או אמא. הם העמידו אותי על כיסא כדי שאשיר "מה נשתנה", שרו איתי כמה שירים, הגישו לשולחן מרק עוף דלוח, ששטו בו כופתאות קטנות עקומות, ובכך הסתיים ליל הסדר שלנו.
"איה, כבר מאוחר, לכי לישון," אמרו אבא ואמא יחד.
לא התווכחתי ולא ביקשתי סיפור. שכבתי במיטה, פנַי אל הקיר ועיני עצומות. חיכיתי שאשמע את הדלת נסגרת ואדע שיצאו לדרכם. לפני שיצאו, שמעתי אותם מחפשים את הארנק. "אולי שכחת אותו אתמול כשסיימנו," הציע אבא. ויתרו על החיפושים ויצאו ללא הארנק.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הלילה הזה לא פחדתי להישאר לבד, אפילו שמחתי כשהורי יצאו. הם חמקו החוצה כגנבים, ואני יצאתי מהבית החשוך אל המרפסת המוארת באור פנסי הרחוב. מבתי השכנים בקעו קולות של חג. קולות שירה, צחוק ושמחה. התרווחתי על הכיסא של אבא והבטתי בבתים שסביבי. בחרתי חלון או מרפסת, הצטרפתי אל בני המשפחה שבחלון וחגגתי איתם את ליל הסדר.
בחלון אחד ראיתי משפחה קטנה. זוג מבוגרים. יושבים משני צדי שולחן ארוך, ערוך לכל אורכו. מסתכלים זה על זה, ועל השולחן הריק. מדי פעם קמים ומתחבקים, ראשיהם מונחים זה על הכתף של זה בחיבוק ארוך, ואחר כך ללא מילים חוזרים לשבת במקומותיהם. נכנסתי לביתם ושרתי "מה נשתנה". שירתי שינתה את ליל הסדר שלהם, דמעות נשפכו כמים, והם חיבקו אותי ונשקו לי. טעם נשיקותיהם הזכיר לי את סבא וסבתא, בדידותי מצאה נחמה משפגשה בבדידותם.
בחלון שני, בבניין אחר, ראיתי אדם גבוה, כיפת בד לבנה גדולה לראשו, יושב בראש שולחן ארוך, ומולו, עם הגב אלי, ישבה אישה מתולתלת שיער. לא ראיתי את פניה, אך דמיינתי אותן טובות ושמחות. ביניהם, משני צדי השולחן, ישבו שמונה ילדים בגילים שונים. האב נעמד, פניו אל האם, אמר משהו והתיישב. אחריו נעמדה האם, גבוהה ורזה, פנתה בדברים לכל הבנות והבנים שישבו סביב השולחן. היא החלה מהיושבת לימינה וסיימה ביושב לשמאלה. אחרי ההורים קם כל ילד בתורו. השתלבתי ביניהם, וכולנו מחאנו לו כפיים. שמח וכיף היה עם כולם. קמתי מהכיסא ואמרתי, "עדנה לימדה אותנו בגן שאין באמת רשע, שאין ילדים רעים, כולם טובים! ואם נגיד על מישהו שהוא רשע, אז אולי הוא באמת יהיה כזה." כולם מחאו כפיים, ההורים נשקו לי, וחזרתי לשבת.
כשהתחילו לאכול, עזבתי אותם ופניתי אל משפחת סבח, הגרה בקומה שמתחתינו מצד ימין. הם עלו ממרוקו לפני כמה שנים, ובשנה האחרונה שינו את שמם לשחר. אני מכירה אותם — שניים מילדי המשפחה, רחמים ורותי, איתי בגן. אמא לא מרשה לי לשחק איתם. "הם לא חברים בשבילך," אמרה לי ולא פירשה. הצטערתי, כי אהבתי אותם. תמיד מחייכים אלי ומניפים בידם לשלום, ואמא שלהם תמיד פותחת בפני את דלת הבית ואומרת, "תיכנסי, תיכנסי." וכשהיא פותחת, פורצים מהבית אל חדר המדרגות ניחוחות מגרים של תבשילים. אני מאוד רוצה להיכנס לשם, אבל אסור לי. הערב יש לי הזדמנות.
"בבהילו. בבהילו. בבהילו." שמעתי אותם צועקים ודופקים על השולחן.
מה זה בבהילו? תהיתי. עמדתי על קצות האצבעות, נשענת על המעקה, וראשי מתכופף קדימה לראות מה קורה שם בתוך הבית. ראיתי את סבא של רחמים ורותי מחזיק מגש גדול מכוסה במפה רקומה, שר במנגינה שלא שמעתי מעולם, "בבהילו יצאנו ממצרים", ומעביר את המגש מעל ראשי היושבים. כשסיים והתיישב, לקח יששכר, אביהם של רותי ורחמים, את המגש והעביר אותו מעל ראשו של הסב. שרתי בפעם השלישית "מה נשתנה", הפעם עם רחמים ורותי ועוד בני דודים שעד הערב לא הכרתי. שאר בני המשפחה ליוו אותנו במחיאות כפיים ובתיפוף על השולחן.
משם המשכתי למשפחה אחרת, קטנה. זוג הורים, וביניהם יושב חייל במדים, בעל בלורית, ומדיו בהירים. רציתי להצטרף אליהם, אבל לא הצלחתי, השקט הופר על ידי צעקות "איי איי איי" שנשמעו מתחתי. שירבבתי את ראשי בין מוטות המעקה וראיתי את השכנה כבדת הגוף שגרה מתחתינו שומטת את עצמה על כורסתה הבלויה. "שקט, כבר מאוחר. לא שומע, איש? שקט!" צעקה הזקנה לכל אדם שראתה ברחוב.
ליל סדר כזה לא חוויתי מעולם. בירכתי את כל מארחי בברכת לילה טוב ונשכבתי במיטתי. כשהתעוררתי בבוקר ציפתה לי הפתעה, התעוררתי במיטה יבשה.
להורי לא נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. כבכל הלילות, השאירו אותי לבד בבית והלכו. לפנות בוקר שבו הביתה ובידה של אמא ארנק חדש.
***
אני לא מצליחה לסדר את המחשבות, מחשבה רודפת מחשבה. למה דווקא לי? למה שוב?
אני מפחדת לאבד את האופטימיות, מי אני אהיה אם אאבד אותה?
אני רוצה לחבק את הילדים ולהבטיח להם שיהיה בסדר, אבל מה תהיה שווה ההבטחה הזאת?
אולי מרוב שאמרתי שהכול טוב, שיכנעתי גם את אלוהים שתמיד היה לי טוב? חשבתי שהוא יודע את האמת, ציפיתי שיחלק את הצרות בין האנשים.
אסור לכעוס! דווקא כן, מותר! אבל עדיף שאף אחד לא ידע שאני כועסת. אבל למה בעצם שלא ידעו, כי אני צריכה לשדר מושלמות? אני לא!
מעולם לא התעסקתי בשאלות כאלה, מה קורה לי פתאום?
מי אני? 
לשמחתי, על צג הטלפון הנייד אני רואה שאיילת מתקשרת.
"איה, היי, מה נשמע?" היא שואלת בעליצות.
"היי, איילת, הכול בסדר," אני עונה.
לשמחתי, איילת לא מוותרת. "שוב ה'בסדר' הזה? שומעים שלא בסדר. ספרי לי מה קורה." אני משתפת אותה במחשבות ומוסיפה, "החיים משתנים. אין אופק, אין חלומות להגשים. יש מאבק יומיומי לשרוד."
איילת מתקנת אותי, "את טועה, איה, אי אפשר לחיות ללא חלומות. גם לך יש חלומות, אבל שונים מקודמיהם. תחשבי על אודליה, לא יכול להיות שאת לא חולמת עליה. ואם את לא חולמת, אז תתחילי, תשירי לה שירים שאת אוהבת."
טוב שלא אמרה שירי ילדות. כמעט לא שמעתי שירים בילדותי.
"את צודקת," אני מודה באוזניה, "נשארו חלומות, אבל נעלמו מהם האופק הרחוק, הזִקנה המשותפת. נעלם החלום שבו אני יושבת בכורסה, ומסביבי נכדות ונכדים המקשיבים קשב רב לסיפורי. החלומות הפכו קצרי מועד, עוסקים בכאן ובעכשיו. אני חולמת על עוד נסיעות לחו"ל עם מיכאל ועל נסיעות משותפות עם אורי לאופרות, חולמת ללוות את רחלי בדרכה הצבאית, לאפשר לה טיול ארוך בחו"ל עם ראש שקט, ללא דאגה לאמא החולה שנשארה בבית. כן, יש לי על מה לחלום."

 

 

 


לבלוג 'בתוך המגירה' > >