לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


מירי רוזובסקי מספרת על היבטים נפשיים בתהליך הכתיבה של ספרה החדש

תמונת הבלוג


מירי רוזובסקי התארחה במועדון קוראות על ספרה החדש "כמו לשבור אור":

הנה- הוא נולד. סוף סוף.
לפני שמונה שנים כשהתחלתי לכתוב אותו היה לי רעיון. מחשבה שהתגלתה, כמובן, ברבות השנים והכתיבה כחסרת בסיס. רציתי להמחיש שאפשר לבנות משפחה חדשה בשלימות. חשבתי שיש שלימות. חשבתי שאני חכמה. שאני יודעת.
המשורר חורחה לואיס בורחס כתב במסה "בורחס ואני": "השני, זה המכונה בורחס, לו קורים הדברים", והתייחס לפיצול שבין הכותב לחייו, או אולי לאיחוד שבניהם? כי בחיים שלי, בינתיים, עם התקדמות הכתיבה של הספר ועצירותיה- קרו דברים. הילדים גדלו. "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים" נכתב ועובד ויצא, התחלתי לחקור את הקשר שבין הכותב לנכתב ואת ההיבט הנפשי של תהליכי הכתיבה, המשכתי ללמד את ועל הקשר שבין כתיבה אישית, פואטית ואקדמית. המשפחות הישנות והחדשות שבתוכי ובחיי הלכו והתממשו. ובכל זאת, אולי בגלל החיים ואולי כנגדם הספר הלך והתפרק, והתפרק והלך. שש שנים ככה. כל כך הרבה כמעטים. עליות וירידות. ומשברים. בראש ובראשונה כי הדמויות השתלטו עלי. יום אחד נועה מנהיים, העורכת האהובה שלי, אמרה שיש שם יותר מידי דמויות, שאני צריכה להוריד לפחות שתיים. הלכתי הביתה בהחלטה נחושה לעשות זאת ולא הצלחתי. זה היה כמו להרוג מישהו שאני חיה איתו. לא הצלחתי. ושוב ניסיתי לספר את הסיפור של כולם ושוב כשלתי. ואז דקלה קידר, חברתי, אמרה שאני צריכה לבחור דמות אחת- גיבור אחד, כמו שלמדנו כשלמדנו ב"סם שפיגל". החלטתי על דמות אחת (לא מגלה מי) והתחלתי לכתוב את כל הסיפור דרכה. חודשים כתבתי ככה. ואז, אני זוכרת את זה, התחושה היא פיזית ממש, עצרתי לרגע וקראתי את מה שכתבתי, והספר, כמו גרגירים של חול, נשפך בתוכי, וקבר אותי, הרגשתי שהוא קובר אותי. אני לא יכולה יותר! צעקתי אל מול המחשב ורחלי, ילדתי, נזעקה אלי, מה קרה, אמא? מי מרגיז אותך ככה.
ככה הוא הרגיז אותי. הספר הזה. הוציא אותי מדעתי. לא הסכים לוותר על מה שהוא. נועה אומרת שהיא אף פעם לא פגשה ספר עקשן כזה. הוא התעקש גם להיות, כמו עובר שלא נופל למרות כל הבנג'י שהרחם ואמא שלו עושות, וגם להיות מה שהתכוון להיות.
השנים עברו. ידעתי שאני עלולה להישכח מליבכן. הבטחתי שוב ושוב שהשנה. שהנה, שאני כבר שם. ואיכזבתי. והתאכזבתי. ולא הצלחתי. לא הצלחתי להחזיק אותו, את כולו, כי לא רציתי להבין את מה שהוא אמר לי, הספר, את מה שהוא ניסה להגיד, על האחת הזו, שמסתתרת שם, בפנים, והיא שקופה לכולם, ואיך זה יכול להיות שגם לי.
והנה עכשיו- הוא נולד. סוף סוף. התרגשות עצומה ושמחה והקלה ופחד. וגם כאב גדול, על כל אותן שנים ארוכות של חירשות, של בריחה, איך כמעט כיליתי את עצמי ואת כוחותיי במאמץ לא לשמוע ולא לראות ילדה אחת, שרצתה להגיד לי- את טועה אבל גם צודקת. אין שלימות. והעלבונות, הפגיעות, הרגשות המרים, האשמה, המבטים המושפלים, החלומות הרעים, האהבות הזרות- כולם קמים ויקומו עלינו תמיד, אבל את גם צודקת. כי בניגוד למה שלאה גולדברג כתבה, אנחנו לא גזולי עתיד ונבגדי עבר, וכשעינינו הנואשת תיצמד ליד המושטת לצבעי הקשת- כן נמצא משהו. משהו גדול. אדיר. משונה, הזוי, מיסטי. לא ברור. הכי ברור שיש- האפשרות לכתוב.

——
לטעימת קריאה מתוך הספר "כמו לשבור אור", לחצו כאן. 

 


לבלוג 'בתוך המגירה' > >