לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


יוצאים מהמגירה // רעות כגן – 'בקנאק פשוט אחד'

תמונת הבלוג


יוצאים מהמגירה // רעות כגן – 'בקנאק פשוט אחד'. 
רעות, בוגרת סדנת 'פרוזה' בהנחיית שהרה בלאו. 

זה קרה ביום רגיל אחד של תחילת אוקטובר. חזרתי הביתה, שותה מיץ תפוזים, כשפתאום חיוך ישן ניבט אלי מבין ההמון, עושה דרכו על מדרכה עמוסת אנשים, מעביר בי ריח ותחושה מימים אחרים.
"מהגר! זו את??" הוא מתקרב לעברי מבעד לאנשים, מבעד לשנים.
"לא נכון!" מצמצתי חזק.
"מה נשמע??" שאלתי, מזהה את תנועות הגוף, שמחה למראה עיניים נוצצות.
"בסדר, מה שלומך את? " הוא שאל בחיוך.
חייכתי חזרה, "כבר לא מהגר כמעט 10 שנים..".
אין ספק שהוא אותו אדם. זה אותו מבט, אותו צחוק מכוחכח, קטוע מקצב, נביחה קטנה של אושר. הצחוק שהיה סימן ההיכר שלו, אני נזכרת, כבר בגיל 15 הוא היה נשמע מעשן, למרות שבגלל אסתמה קשה מעולם לא נגע בסיגריה, רק הקול הזה שיווה לו מסתורין בוגר ששיגע בנות ובנים שרק מבקשים שבגרותו המדומה תגיד גם עליהם משהו.
"זה שלך?" הצבעתי בפליאה לעבר הילד שלא הפסיק להתרוצץ מסביבו ולמשוך לו בחולצה.
"שלי, שלי.." הוא תפס את הילד בראשו וקירב אליו קצת בכוח. הילד, שמיד ניסה להשתחרר, בסוף נחלץ והמשיך לקפוץ במקום. נכון, חשבתי, הוא באמת תמיד היה היפראקטיבי. היחיד עם אישור מיוחד לצאת מהכיתה רק כדי לשוטט.
"אז מה זה, 20 שנה בערך?" שאל.
"בערך.." חייכתי.
"לא יאמן" הסכמנו.
תחושה מוזרה עלתה בי. יש סוגים שונים של מראות שמבהיל להיתקל בהשתקפותן. המראה הראשונה של הבוקר כשאני ניצבת שם סתורת שיער, מתקשה להתניע. המראה שליד המעלית במשרד – בה אני מתוחה, קמוצת שפתיים, ממהרת. ההשתקפות מעיני הילדים כשאני חוזרת הביתה – תשושה ועצבנית, מאכזבת. וההשתקפות המטרידה מכל, כך אני מגלה, זו היוצאת מעיני מי שגדל איתך בנעורייך, שמשווה פרט פרט לתמונה שנשמרה לו בראש, סקרן, מבוהל, נדהם.
"אז מי אתה היום? עדיין עושה מוזיקה?"
"לא, איזה… ביטוח. אל תשאלי. ואת?"
"משרד החינוך" אני שמה יד על פניי ושנינו צוחקים.
הוא מחייך ואז אנחנו פשוט עומדים שם, מאפשרים כמה שניות של שקט.
"זוכר את שפיים?" אני שואלת במבט מלוכסן.
"אל תזכירי לי בכלל..", הוא צוחק.
מזל שהזכרתי, היינו צריכים את זה.
השנים, קל להבחין, שינו אותו בצורה חסרת רחמים. מלבד תזכורות כואבות של הטבע – הכרס המתעגלת, קו השיער הנסוג, נוספו גם החיים עצמם – קמטי המשכנתא מסביב לעיניו, כובד משקל כמכפלת הילדים על גבו, גוון עורו שהחוויר משנים תחת אור פלורסנטי באוויר מזגני.
"טוב, שמע, היה טוב לפגוש אותך פתאום" אמרתי לו, "וגם אותך" כיוונתי לדמות הקטנה שבינתיים נתנה במרץ אגרופים לג'ינס של אבא. אלוהים, אפשר להפיק חשמל מהיצור הקטן הזה.
"באמת היה נחמד לראות אותך, יו" הוא אומר ולרגע הוא שוב בן 15- מדלג בשכבה, מספר בדיחות, ואני שוב בת 15, מובכת מהצל של עצמי.
אני ממשיכה ללכת. קצת המומה. מוזר לקבל פיסה קטנה מעצמך ככה באמצע תל אביב. אני חושבת על הילד הקטן שהיה לידו, כמה מרץ היה לו, כמה שאלות- אבא מי זו, ולמה, ומתי כבר ואיך.. ועלינו, שלפני רגע היינו שם, פתאום בצד שאמור לספק תשובות, כל האחריות הזאת.. פלא שנשחקנו?
אני זורקת את כוס מיץ התפוזים בפח שבסוף הרחוב ומהרהרת. לזה לא מכינים אותך כשאתה הופך להורה. אתה מביא ילדים, והם נובטים והם נהדרים, אבל כשהספלאש האדיר הזה של צבע מותז לחיים שלך, אתה לא לוקח בחשבון שאתה גם הופך לקצת דהוי.
ופתאום לקבל כך תזכורת, שם ברחוב אבן גבירול, שבשביל כל החיות הזאת היית צריך גם אתה קצת למות.
"לא תאמין את מי ראיתי היום בתל אביב" אני מספרת לניר בערב, "את צוקר. זה היה הזוי".
אנחנו מסתכלים יחד על תמונות שלו בפייסבוק- אישה נחמדה, שני ילדים, צילומים מקפריסין.
"זוכרת כשהוא הופיע מול כל העיר?" הוא שואל "אם המאבטחים לא היו עוצרים אותו בזמן, הוא באמת היה קופץ ראש לקהל.."
"כן.." אני משיבה.
"כזה שיער היה לו" הוא מדגים עם הידיים כמות אדירה. בגילנו, אין ספק, מדד צמיחת השיער הוא קנאת הפין החדשה.
ועכשיו, סוכן ביטוח. זה מקצוע טוב, אני שמחה בשבילו, אז למה זה כ"כ כואב?
אנחנו נכנסים לישון, כבר מאוד מאוחר אבל המחשבות עדיין רצות. כבר תקופה שאני רואה חברי ילדות ותיקים, מעט נבולים, עם יצור קטן בדמותם מציץ מאחורי הג'ינס. אני נשבעת שאני זוכרת אותם אחרים. והם עדיין שם. כמו הענף היבש הזה, שאם רק מגרדים אותו קצת עוד אפשר לראות קצת ירוק רענן, אבל מבחוץ משקל הפרי הכריע והוא כ"כ כפוף שהוא כמעט נשבר.
אז זהו? פשוט להעביר את הלפיד ולוותר?
אני יודעת שתחושות כאלה הן בדיוק מה שגורם לנשים לקצץ שיער, לצבוע אותו לאדום ולדבר על מין בצורה לא הולמת, והבטחתי לעצמי לא להיבהל כשהזמן מתחיל לתת אותות.
אבל כשאני כמעט נרדמת, אני לא יכולה שלא לתהות,
האם יש דרך לשמור על הירוק הזה בכל זאת ירוק? או שאולי עדיף פשוט לתת לזה להיות.
להתחרץ ביובש עם הזמן, בלי לגרד ולגרד,
להשתרג מטה מטה,
ואז יום אחד להשבר,
בקנאק פשוט אחד.

 

רעות כגן- חוגגת 31, אמא טריה, ביבליותרפיסטית העוסקת בטיפול בילדים ונוער,  חולמת להתמיד בכתיבה.
 
 
 

 


לבלוג 'בתוך המגירה' > >