לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


יוצאים מהמגירה // ליאת פיש – פרולוג מתוך 'ואלס עם מרינה'

תמונת הבלוג


יוצאים מהמגירה // ליאת פיש – פרולוג מתוך 'ואלס עם מרינה'. 
נכתב במסגרת סדנת 'תהליך' בהנחיית מירי רוזובסקי. 

שמי מרינה לגרבאום- חכימי, ואני מבקשת שיניחו לי לנפשי.
ביום ראשון שקלתי להפוך מרצה מן המניין בחוג למדעי הקוגניציה, בתחום של קוגניציה מוסיקלית. קרעתי את התחת על הדיסרטציה: "הפיטצ' ואסתטיקת הקיטש". לא יום ולא לילה. שעות בספריה ב"הר הצופים". נסיעות צפופות באוטובוסים. שבתות קפואות בדירות שכורות. הרהורים הוגים (שופן, רחמנינוב, ברהמס), תוך השלמת הכנסה בניקיון משרדים, ב"כנפי נשרים". הרהורים נוגים (אימא, אבא) תוך השלמת קניות בסופר ב"גבעה הצרפתית".  רחמים עצמיים (רווקות) תוך השלמת צרכים, בברים ב"עמק רפאים".
פוסטר ראשון בכנס בפאריז. פרסום ראשון, כותבת שלישית, ב"מיוזיק"; פרסום שלישי, כותבת ראשונה ב"קי". סטודנטים שנה א' עם אגו ומוטיבציה. סטודנטים שנה ג', עם אגו ובלי מוטיבציה. נשיקה צרפתית עם ראש החוג, "עזה" פינת "ברלין". me too, you do, us three
מרפקים בקפיטריה, זו לא שאלה של כישרון במדרגות, פוליטיקת מעליות, לוביזם במסדרונות, קיצוצים, תקציבים, מספר הנרשמים.
ביום שני שקלתי  להפוך קצינת איסוף במשרד ראש הממשלה. בהמשרד. זאת שמפעילה סוכנים. קצאי"ת בחצאית. בלי תחתונים מתחת לבגדים אזרחיים. ביצ' בכל פיצ'. מתמרנת נטולת פניות. ימים כלילות. לא נשברת בחקירות. עומדת במבחן התצא"ות. ממדרת. שותפת סוד. מלח הארץ. פלפלית. שורשית. גומות, צמות. אפס-דרמות.
זה שבר לי את הנפש -מרירות- כל הרוע האנושי הזה שאתה נחשף אליו.
ביום שלישי שקלתי להיות סופרת אינטרוברטית ואניגמטית, קוסמופוליטית, נוגסת בביצי הזייטגייסט. בכתיבה המוקדמת שלי, הדמויות שלי נטו לפלקטיות: אורבאניות, פוסטמודרניות, ריקות מן הבחינה הקיומית, מלאות זעם אדולסנטי. בכתיבה המאוחרת שלי – ודאי בהשפעת האימהות- התחברתי לחמלה ולעברית. דו שיח (דיאלוג) פשוט, נקי מקישוטיות (מניירות). תיאורי אבק ואור. בהשקה של הספר האחרון, שמלה קוקטית (ממזגית?)  ובוטוקס (בוטוקוס) עדין, הרגשתי שההצלחה שלי מאיימת לי על הזוגיות.
ביום רביעי שקלתי ללכת עד הסוף עם הנשיות שלי. לאכול טוב ולהזדיין טוב.
ביום חמישי שקלתי להיות מטפלת בתנועה. שחזרתי דפוסים רגשיים מול דמויות סמכותיות נצלניות, ביחסי עם המרצות שלי. ראיתי את ההגנה הפאסיבית – אגרסיבית שלי. נשמתי, סרעפתית, לטראומה. הדחייה שחשתי מהילדים עמם עבדתי, הייתה אך הזדהות השלכתית. צעקתי לתוך תיבות תהודה של כלי נגינה שונים, על מנת לחוש בהדהוד השונה העולה מכל מרחב. דרכתי על בהונות היועצת החינוכית של בית הספר, על הקרסול של העובדת הסוציאלית במרכז השיקום, ועל העקב של פסיכולוגית- הילדים בבית החולים. הכאב שהן חשו בגפה התחתונה, היה אך סימפטום – סימבולי – לחוסר היכולת שלהן לעבד, רגשית, תכנים ראשוניים הנוגעים לזוג עקבים טובים דיים.
ביום שישי בבוקר שקלתי להתאשפז. להיכנס למצב קטטוני, ככל הנראה בהשפעת סמי פיצוציות. חיוורון אנורקטי, מגע בלתי אמצעי עם האמת. בצהריים, שקלתי לחזור בתשובה ולצאת בשאלה, ובערב לצאת מהארון ולהיכנס למרזב.
בשבת בבוקר, שקלתי לקום מוקדם ולהינשא בשלישית, אבל אז אבנר חכימי אמר לי: "תמשיכי לישון, נשמה. היה לך שבוע לא קל".
 
ליאת פיש, 45, אמא לנועה ובת זוג לאריאל. בעלת "חיבורים"- סטודיו לפלדנקרייז ופלדאנס, בהרצליה. מטפלת ב"איכילוב", ב"מרפאה להעצמה גופנית". כותבת בין השיעורים. 

לבלוג 'בתוך המגירה' > >