לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


יוצאים מהמגירה // טליה ואיש – 'בכורסא כתומה'

תמונת הבלוג


יוצאים מהמגירה // טליה ואיש – 'בכורסא כתומה'. 

טליה, בוגרת סדנת 'פרוזה' בהנחיית שהרה בלאו. 

הוא אהב אותה עד יום מותו. גם כשהגוף הכזיב אותו והיה מבלה שעות בכורסא הכתומה הגדולה בעיניים עצומות כשלא היינו בטוחים שהוא עוד איתנו, היה מדי פעם מגיב לדבריה בחוש ההומור האופייני לו. אהב אותה מבעד לענניי הכאב, כשהשינה הייתה המפלט היחיד שנותר לו היה שולח אותה לדרכה, תחביביה ולמחויבויות שלקחה על עצמה. אומר לה אני לא יכול יותר אבל כל עוד טוב לך, אז טוב לי.
היא אהבה אותו גם אחרי מותו. הקדישה לו את ערביה, יושבת בכורסא שלו, שהפכה לשלה, כותבת באדיקות לו, ואותו. מותו היה אחד הכשלונות היחידים בחייה הנחושים.  נאבקה על כל רגע איתו, כל רגע שלו, גם כשהטיולים בשדירה התחלפו בנסיעות חוזרות ונשנות לבית החולים.
שניהם החליטו בגיל צעיר להלחם במוות, כל אחד בפני עצמו. אני לא זוכרת מתי סיפר לי, רק שתמיד הכרתי את הסיפור, איך החליט, בערב אביבי,  שאינו יכול יותר, רץ אל הגדר במטרה לסיים הכל ואיך ברגע האחרון צעקת אזהרה שהגיעה במקום ירי כדור,  העיירה אותו ונטעה בו את ההחלטה לא לוותר. לעולם. היה נאחז בטקסים קבועים ביום שעזרו לו גם כשאתגרי ההישרדות התחלפו באתגרי הזיקנה. מקלחת כל יום בתשע, פרוסה עם קוטג' לצהריים, וצפייה בחדשות איתה בערב.
היו דברים שלא דיברו עליהם. לא היה צורך. כך שהיו מתורגלים ולא דיברו גם על שנאמר בחדר הרופא יום אחד מאחורי דלתות סגורות. הוא מעולם לא שאל, היא מעולם לא הסבירה. פעם אחת, ביום סתוי קשה במיוחד שאל אותה מה יהיה עם הסרטן שלי, היא מעולם לא סיפרה לנו איך ידע מה לשאול או מה ענתה לו אז.
הם נפגשו רגע קל אחרי שהבינו סופית ובאופן מוחלט כי נותרו לבדם בעולם, ללא משפחה או בית ממלאים את חייהם במה שנותר להם, חברים ואידאולוגיה, בתקווה שיבנו יחדיו משהו חדש. התהלכו יחדיו בחיים. היא תוך עקשנות ושאפתנות והוא בקלילות, שובה את לב כל הסובבים אותו בסבלנות ובדיחה, בה שבה גם את ליבה.  
כמו הסיפור על ההחלטה, נדמה כי תמיד הכרתי את הסיפור על רגע היכרותם, היה יושב איתי ועם אחי בשבת מורח לנו את פרוסת הלחם בשכבה עבה של חמאה, מתעקש שנאכל עוד פרוסה ועוד אחת ואולי אנחנו רוצים גם תפוח או מלפפון? האיש הזה שעסק בבניית מגדלים ומדינה לימד אותנו בעדינות וסבלנות אין קץ לקפל ניירות קטנים וצבעוניים לצורות קסומות וסיפר לנו סיפורים על מקומות רחוקים.
הם נפגשו במחנה, דומה באופיו למחנה קיץ אליו שולחים האמריקאים את ילדיהם המתבגרים לבלות יחדיו עם בני גילם את הקיץ, אולם למחנה זה איש לא נשלח בחדווה, לרובם כבר לא היו הורים והקיץ חלף מזמן. היא הייתה שם עם החברות איתן בילתה את השנתיים האחרונות, סומכות על נעוריהן ואחת על השניה כדי לשרוד. נשלחו לשם לעבוד במפעל המתפעל את המלחמה נגדן. חזרה לחדרה אחרי ארוחת הערב. קצת לפני, או אחרי שנרדמה (הזמן המדויק מעולם לא הובהר) נפתחה לפתע דלת החדר ודרך הפתח התפרץ גבר צעיר שמיהר להכנס מתחת למיטתה ללא הסברים. לא היה לה יותר מדי זמן לתהות לגבי ההתרחשות או להתנגד לה ודרך אותה דלת פתוחה הגיח גבר מבוגר רק במעט. כשראה בחדר רק אישה צעירה ומבוהלת מיהר להתנצל ולהמשיך בדרכו.
"סליחה" היא קראה והתכופפה להביט מתחת למיטה, "תוכל להסביר לי מה קורה כאן"
מתחת למיטת העץ הפשוטה, מצאה את אותו גבר צעיר, מאבד קרב עם צחוק מתגלגל. הצחוק שלו העלה חיוך נדיר גם על פניה. לאחר שנרגע וחילץ עצמו מהמיטה סיפר לה שברגע מהיר של חמידת לצון שם כמה פיסות נייר בין רגליו של אחד מחבריו והבעירו באש. החבר שהתעורר לחום פתאומי ברגליו לא קיבל את ההלצה ברוח הנכונה וכך מצא עצמו מתחת למיטתה. היא הביטה בו, זרועו החשופה סיפרה לה בדיוק כיצד העביר את השנים האחרונות ובכל זאת הנה הוא, נוהג כאילו הוא אכן נער רגיל בן גילו, צוחק בחופשיות ומוכן להסתכן בשביל דבר משובה. בארוחת הבוקר כבר התיישב באופן טבעי בשולחנה. 
השולחן הלך וגדל עם השנים וככל שהצטרפו חברי משפחה נוספים. לכולנו היה מקום קבוע ושלי היה המקום הטוב ביותר. הכסא הקרוב ביותר לראש השולחן ואליו, בצד שקרוב יותר למטבח ואליה. הכי קרוב לשניהם, הייתי משקיפה על העולם שיצרו מנדודים וכאב ועבודה קשה ואהבה, והוא תמיד היה שואל אותי, את לא רוצה עוד שקדים במרק? מחייך, לא מחכה לתשובה, ושם בלי שאף אחד יראה.

 

טליה ואיש, גרה היום בתל אביב אבל רוצה לראות את כל העולם, עוסקת בייעוץ אסטרטגי, חובבת הרפתקאות וכתיבה עליהן. 
 

 


לבלוג 'בתוך המגירה' > >