fbpx

לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


האנשים שמאחורי המגירה // רוני סומק // ראיון על יצירה בזמן קורונה

תמונת הבלוג


האנשים שמאחורי המגירה // רוני סומק // ראיון על יצירה בזמן קורונה.
מאת: אליה שביב

'אני מכין קפה, רוצה גם? כמה סוכר'? רוני כותב לי ממש כמה דקות לפני תחילת הראיון שלנו בזום. הזמן הוא זמן קורונה, שלהי סגר שני, ואנחנו מתחברים לשיחה על יצירה בזמן מגיפה עולמית, דרך פורמט הוידאו שלמדנו להכיר כל כך מקרוב לאחרונה.

רוני יושב בנינוחות בחדר עמוס ספרים, הארון מאחוריו נחתך ע"י המסך, נותן רושם של ספרייה אינסופית. מדהים לחשוב שדווקא בימים בהם השהות בביתו של אדם אחר אסורה, ניתנה לנו האפשרות להתארח כך בחלל עבודתו הפרטי. המעבר לזום לא היה אינטואיטיבי עבור רוני, אבל בשלב זה הוא כבר צבר קילומטרז' רציני בתחום, והספיק להשתתף באירועים ברחבי העולם דרך הוידאו. הנה רק לפני חודש חצה יבשות והשתתף בפסטיבל שירה בבנגלדש מתוך חדרו. כך גם את סדנת 'כיתת אמן לשירה' של בית ספרנו 'המגירה', סדנה שהוא מנחה במשך שש השנים האחרונות – מעביר כעת רוני דרך הזום. כקוריוז הוא פותח את שיחתנו בסיפור על חברו הטוב, סופר מפורסם, שבשיחה אישית ביניהם על חווית ההוראה בזום שיתף אותו בכך שכל מפגש הוא מזיז מעט את המצלמה, כדי שיראו איזה חדר גדול יש לו. אבל צחוק בצד, ועל אף שהיה רוצה לחזור לראות אנשים בגודל רגיל ולא בתמונות זוהרות על מסך, לזום מתייחס רוני כ-'גשר של שפיות בין החיים הנורמליים שהיו, לחיים הנורמליים שיבואו אחר-כך'.

בימים כתיקונם, ברירת המחדל של רוני כוללת יצירה בתנאים של עשייה מרובה 'אני נוהג לקום שעה אחת קודם כך שיהיו לי 25 שעות ביממה' הוא מתבדח. הקורונה וההגבלות שהגיעו איתה צמצמו את העשייה היומיומית והביאו לכדי התכנסות לתוך הבית והאטה בלתי נמנעת. אולם דווקא מתוך המקום הזה, ולהפתעתו הגדולה, נמצא רוני באחת התקופות הפוריות בחייו. הלחץ החיצוני-פיזי של תימרון בין אירועים ופעילויות שונות לפני פרוץ המגיפה הופך כעת ללחץ פנימי שהקורונה מביאה איתה ומלווה את כתיבתו, במודע ובתת מודע. לדבריו ההאטה מאפשרת לו יותר מרחב התכתבות עם עצמו ו'מרץ של 100 מטר משוכות אני הופך לרץ למרחקים, לרץ מרתון' הוא מספר.

רוני כותב בחדר שהוא גם החדר האטום בבית 'פיזית ונפשית' הוא מדגיש, כך היה גם לפני פרוץ המגיפה. בזמן הכתיבה הוא צריך שלא יראו אותו ולא ישמעו אותו ובמובן הזה הקורנה לא שינתה הרבה. 'ואם אני כותב באמצע היום אני אני מגביר את הווליום של המוזיקה כדי שזו תחפה על העובדה שאני מדבר עם עצמי… וכבר המשפחה יודעת אם פתאום אריק קלפטון או דוויד בואי או בי בי קינג בווליום גבוהה אז עוד שעה אראה להם סקיצה לשיר.'

ובכל זאת, בימים בהם החוץ הצטמצם כל כך, רוני שואב השראה מדברים שהוא רואה מחלון חדרו, או מהמרפסת. מקורות השראה נוספים הם ספרים וסרטים, וכן אירועים עכשוויים בעולם ובתרבות מניעים אותו ליצירה. וכמובן הדמיון, אומר רוני, עובד שעות נוספות. רוני חוזר לחוויות חייו, וזיכרונותיו, הוא כמו 'מדפדף באלבום פרטי של זיכרונות בתוך הראש… מסמן את קווי האורך והרוחב של אותה מדינת זיכרון'. משהו בזמן הזה, אומר רוני, גורם למחשבות להיות צפופות פחות, אז צפים הזיכרונות באופן שהבשיל להיכתב.

זיכרון כזה מצא בתקופה שלפני הצבא, אז עבד כשליח בבנק. כששאלו אותו לשמו בסניף הוא אמר שקוראים לו הרמס, שמו של שליח האלים במיתולוגיה. העובדים בבנק לא הבינו שהתבדח, ומשך כל זמן עבודתו בבנק חשבו שזהו שמו האמיתי. את הזיכרון הזה עיבד רוני לשיר. אולם זכרונות כאלו, אומר רוני, יהפכו לשיר רק אם יזהה בהם משהו מעבר לסיפור עצמו. במקרה הזה השיר מסתיים בכך שרוני נתקל במציאות ורואה עד כמה היא עלובה בהשוואה לדמיון.

רוב השירים שכתב מתחילת פרוץ המגיפה אינם נוגעים בקורונה ישירות, אך בקריאה שנייה ושלישית – משהו מרוח התקופה כמו מבעבע בין השורות, לא מוצהר, אך יחד עם זאת נוכח מאד. 'אם אני מתייחס לקורונה ולא קורא לה בשם, אז אני פותח חלון והרוח שלה נכנסת לתוך השירים שלי'. כך בשיר אהבה שכתב לאחרונה למשוררת אמילי דיקנסון, נזכר רוני, רק לאחר שסיים לכתוב, כי שנים רבות מחייה סירבה דיקנסון לצאת מחדרה. באופן הזה משהו מההוויה, מחווית הבידוד החברתי של אישה מהמאה ה-19, הרחוקה כל כך מתקופתנו ומהקורנה, כמו 'נכנס לשיר מהדלת האחורית'.

את שירו מחר כתב רוני ממש עם פרוץ המגיפה, בשבוע הראשון של הסגר הראשון, "מחר" היוא אחד משני השירים היחידים שכתב רוני בתקופה האחרונה הנוגעים בקורונה עצמה.

 

מחר

בְּרֶגַע זֶה כָּל מִלָּה הִיא רַעַף בְּגַג הַבַּיִת
שֶׁאֶבְנֶה מָחָר.
בַּחוּץ קַר.
זוֹ לֹא סְטִירַת הָרוּחַ שֶׁל מֶרְץ אוֹ אֶגְרוֹף הַבָּרָד
מֵהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר. זוֹהִי הַמַּכָּה מִתַּחַת לְאֵין-חֲגוֹרָה. הַטֶּבַע הוּא
אֶגְרוֹפָן הַמַּכִּיר רַק אֶת הַמִּלָּה
"נוֹקְאָאוּט".

פִילִיפּ שׁוֹלֵחַ מִמִּילָאנוֹ תַּצְלוּמִים שֶׁל  אֲרוֹנוֹת קְבוּרָה.
אֵיזֶה בִּזְבּוּז לְהַפְקִיר אֶת הַחוּם־אֲדַמְדַּם
שֶׁל הַמָּהָגוֹנִי וְלִטְמֹן אוֹתוֹ בָּאֲדָמָה. אֲנִי שׁוֹלֵחַ מַבָּט
לַטִּפּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּבַקְבּוּק הַמַּרְטִינִי,
וְנִזְכַּר בְּדוּכַן הַמְּכִירוֹת הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַמַּשְׁקֶה שָׁם בְּאוֹתָהּ מִילָאנוֹ.
לְמִי שֶׁשָּׁכַח, הַכֹּל מַתְחִיל בְּוֶרְמוּט וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר אָחוּז שֶׁל
אַלְכּוֹהוֹל נָקִי מֻשְׁרֶה בְּעִשְׂבֵי תִּבּוּל. אָז בּוֹא נִשְׁתֶּה לְזִכְרָם. רוּסוֹ,
בְּיַאנְקוֹ אוֹ אֶקְסְטְרָה־דְּרַי.

סָלָח מִתְקַשֵּׁר מִפָּרִיז וּמַזְכִּיר לִי שֶׁהָרוּחַ הָרָעָה נוֹשֶׁבֶת גַּם בָּעִיר
בָּהּ נוֹלַדְנוּ. קוֹרוֹנָה בַּגְדָּדִית עִם עָרַבֶּסְקוֹת .הוּא מְחַבֵּר לָהּ קְלָלָה
שֶׁהִיא הַגְּרוּשׁ שֶׁהָיָה חָסֵר לַדִּינָר בַּבּוּרְסָה שֶׁל עִירָאק.

וּבְרָמַת גַּן אֲנִי רוֹצֶה לְהַדְהִיר אֶת הַמִּכְחוֹל
כְּמוֹ שֶבָּאשִׁיר אַבּוּ רַבִּיעַ מְמַלֵּא  אֶת סוּסָיו
בְּצִבְעֵי הָאֵין־סוֹף.
אֲנִי רוֹצֶה שֶֶׁקְיוּזוֹ מִ"שִּׁבְעַת הַסָּמוּרָאִים"
יַצִּיל אוֹתָנוּ.

שֶׁיָּבוֹא וְיִלְפֹּת שׁוּב אֶת חַרְבּוֹ כְּיֶלֶד הַמְּאַגְרֵף אֶת הַסֻּכָּרִיָּה
הָאַחֲרוֹנָה בְּכִיסוֹ,
שֶׁיַּזְכִּיר לַצֶּלוֹפָן שֶׁעָלָיו לְהַסְתִּיר אֶת אוֹתָהּ סֻכָּרִיָּה
מִשִּׁנֵּי הָעוֹלָם.

מָחָר יִהְיוּ הָרְעָפִים מֵהַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה גַּג מֶטָפוֹרִי
שֶׁל בֵּית קָפֶה לְמָשָׁל.
שָׁם נָבִין סוֹף סוֹף שֶׁגַּם עִרְבּוּב חָלָב
בְּתַחְתִּית הַסֵּפֶל יָכוֹל לִבְרֹא
עוֹלָם חָדָשׁ.

מרץ 2020

 

לקראת הגל השני, מרחק ההתבוננות במגיפה גדל, אומר רוני והוא אינו כותב מתוך המקום המיידי שהיה בו בזמן כתיבת "מחר". הזמן, ואיתו ההתרגלות נותן פרספקטיבה נוספת למצב. את שירו "חצבים" כתב רוני לפני כחודש בעקבות חצבים שראה בדרכו לקריית גת. השיר מתייחס כביכול לצמח, אך גם מבלי להזכיר את הקורונה הדרמה האמיתית ברורה לנו היטב. רוני מספר כי החצבים האלו נראו לו כמתגרים בטבע, פראיים בצמיחתם, לא שומרים מרחק או מתיישרים להנחיות.

 

חצבים

הַחֲצָבִים
פּוֹרְחִים
גַּם
הַשָּׁנָה
בְּגוּף
רִאשׁוֹן
רַבִּים.
עַמּוּד
תִּפְרַחְתָּם
לֹא
מַכִּיר
אֶת
הוֹרָאוֹת
שְׁמִירַת
הַמֶּרְחָק
שֶׁל
הַמַּגֵּפָה,
וּמְטַאטֵא
אֶת
מַסֵּכַת
הַחוֹל
מֵעַל
פָּנַי
הָאֲדָמָה.

סתיו 2020

 

שני השירים תורגמו למספר שפות ופורסמו ברחבי העולם, לדברי רוני זוהי 'התרומה' במרכאות של הקורונה, אין צורך לציין למה התכוון המשורר ולכתוב בכוכבית בסוף 'מתייחס לקורונה'. ועדין משהו לוקאלי וישראלי כמו חצבים, שבצרפתית התקשו לתרגם מפני שפשוט אין שם צמח כזה, מצליח לעבור כחלק מהחוויה האנושית המשותפות מסביב לעולם בהתמודדות עם הקורונה. יחד עם זאת מציין רוני כי אלו הפעמים הכמעט היחידות בהן הוסיף בסוף כל שיר את הזמן בו נכתב (מרץ 2020, סתיו 2020), על מנת להזכיר לעצמו שהמצב הזה זמני.

רוני מתאר שהוא כלל לא מודע, בזמן שמתיישב לכתוב שיר, אם הוא כותב שיר חברתי, או כזה המתייחס למגיפה. הוא מגלה זאת רק בדיעבד. באותו אופן הוא מאמין שכשהקורונה תעבור הוא יוכל לומר יותר על התקופה הזו, ועל האופן בו היא השפיעה על יצירתו. עם זאת, הקורונה נוכחת מאד ומשפיעה על עבודתו באופן עמוק. 'אני מרגיש שהמים הטריטוריאלים שלי בהם אני שוחה גם בחיים וגם בכתיבה הם אותם מים,אבל מי התהום הלא מפוענחים עדיין, הם מי התהום של המגיפה.'  

 

 

לבלוג 'בתוך המגירה' > >