fbpx

לפרטים נוספים...
הירשמו//

    שם (חובה)

    דואר אלקטרוני (חובה)

    טלפון (חובה)


    האנשים שמאחורי המגירה // שהרה בלאו // ראיון על יצירה בזמן קורונה

    תמונת הבלוג


    האנשים שמאחורי המגירה // שהרה בלאו // ראיון על יצירה בזמן קורונה.
    מאת: אליה שביב

    התפרצות מגיפת הקורונה הכניסה את שהרה ל'מוד' הישרדות. את התקופה הזו היא מתארת כזמן של אלם בו היצירה נראתה לה כמו מותרות שהיא לא יכלה לה ברמה הנפשית, סוג של פינוק אפילו. שהרה מספרת על חודשים לא פשוטים בהם היצירה נדחקה הצידה והנפש הייתה זקוקה לזמן התארגנות מחדש לפני שתוכל לחזור לכתוב. 'יש יוצרים שיגידו – בלי יצירה אני לא נושם. אבל אני לא הצלחתי לנשום בכלל.' בשבועות האחרונים ויותר מחצי שנה אחרי השיתוק ההתחלתי משהו התעורר אצלה במעמקי הבטן ושהרה החלה לעבוד על ספר חדש. 

    השיחה ביננו מתקיימת בזמן סוף סגר שני באמצעות ממשק הזום בו שהרה למדה לשלוט ביד רמה לאחר מספר סדנאות לא מבוטל שהעבירה במסגרת המגירה. כדרכה, מצליחה שהרה לבנות מתח ודרמה גם דרך הריבוע הקטן המהבהב, דבר מהקצב המכשף שלה לא הולך לאיבוד דרך המסך כשהיא מתקרבת למצלמה ברגעי המתח ונשענת אחורנית בהתאם לאינטונציה, שובה אותנו בסיפוריה ומאפשרת לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של היצירה שלה בזמן מגיפה עולמית. 

    הרעיון לספר, מספרת שהרה, נמצא ממש בשלביו הראשוניים, ולאחר מספר הבלחות לרעיונות שהתפוגגו כלעומת שבאו מאז פרוץ המגיפה, אותם שהרה מתארת כסוג של 'כאבי רפאים', הרעיון החדש היא אומרת, 'ננעץ'. כשאנחנו מדברות על תחילת העבודה על הספר שהרה נוקשת על השולחן אצלה בבית שלוש פעמים ומוסיפה 'בלי עין הרע, טפו טפו טפו.. ואת יכולה לכתוב שאני מקישה כאן ויורקת שלוש פעמים וכל האמנות הטפלות הידועות לאדם'. 

    גם בימים כתיקונם המוטיבציה הראשונית של שהרה לכתיבה היא פנימית. ספריה כתובים בגוף ראשון, הדגש הוא על זווית ראיית העולם של הגיבורות מתוך עיניהן. העלילה מבוססת לרוב על אירועים שחוותה שהרה בעבר, רשמים של חוויות פנימיות כמו שיברונות לב, התבגרות, היזכרות בתקופת הנעורים. במובן הזה היא האמינה שהסגר והבידוד שהוא כופה איתו לכאורה אינם אמורים להשפיע על עבודתה, אולם דווקא מתוך הצטמצמות המפגש עם החוץ היא גילתה כי היא זקוקה לו, שהמפגש עם הסביבה החיצונית מהווה עבורה כמו יתדות להאחז בהן באופן שמפרה את כתיבתה. במובן הזה, היא מתארת שימי הקורונה מותירים אותה עם קול פנימי מעט תקוע. 

    'הרי מה אנחנו כולנו רוצים בתור כותבים? שיהיה לנו שקט ונכתוב, אנחנו מגישים כל מיני מלגות בשביל זה, והנה… לכאורה קיבלתי את השקט המוחלט לכתוב מה שפעם הייתי מוכנה לשלם בשביל זה, או להגיש אלף טפסים למילגה.. אבל זה לא מקל עלי, להיפך הקיפאון בחוץ מייצר המון המון תיסכול ורעש ובהלה פנימיים. שלא בהכרח עוזרים לכתיבה.'

    הקורנה מביאה איתה התלבטויות רבות בנוגע לתוכן, ולמרכזיות שהמגיפה תתפוס, אם בכלל בטקסט. שהרה מאמינה שעל מנת לכתוב על הקורונה יש לתפוס ממנה ריחוק מסויים ולכן בספרה החדש היא עוד מתלבטת האם להזכירה. אך האם בכלל ניתן לכתוב כעת מבלי להתייחס כלל למגיפה, גם אם לא ברמה העלילתית, אלא כחלק מההוויה? שהרה מספרת על שאלות שעולות בזמן הכתיבה כמו האם הרצאה שמעבירה הדמות הראשית בפני אולם עם 400 איש צריכה להיות בכלל בזום, או אולי בקפסולות. או לדוגמה כשהיא מתארת את הגיבורה הראשית שלה לפני יציאה מהבית מכף רגל ועד ראש החל מהנעליים האפנתיות שבחרה האם לתאר גם את המסיכה המסוגננת איתה תצא. וכשאותה גיבורה תגיע לבר, האם בעוד שנתיים כשהספר יצא, עוד יהיו את הצלוחיות הקטנות האלו של הזיתים, או שאולי זה ייחשב כמפגע היגייני ועליה לכתוב משהו על אלכהלג'ל ליד היין? ההחלטה של שהרה כרגע היא לכתוב עולם ללא קורונה כאשר היא ממקמת את העלילה בשנת 2019, לפני פרוץ המגיפה, אך שאלות אלו חוזרות ומטרידות אותה בקול רפאים על אירועים שלפני הקורונה היו טריוויאלים וכך גם הכתיבה עליהם. 

    ויחד עם ההחלטה שלא לכתוב על הקורונה באופן ישיר, שהרה מאמינה שרוח התקופה תיכנס לספר כך או אחרת, הדכדוך שהתקופה הזו מביאה עימה, ההסתגרות והריחוק החברתי משפיעים עליה וגורמת לה להיות פחות צוהלת מכרגיל 'מי שישמע כאילו הרגיל הוא איזה משהו', שהרה צוחקת ומוסיפה 'מה שיפה אצלי שאני אדם מיזנתרופי.. אצלי תמיד העלילה היא בחדרים סגורים, העלילה היא אחד על אחד, אין התקהלויות המוניות… דווקא מההיבט הזה העולם עם הריחוק החברתי הוא די מתאים לגיבורות שלי.' 

     


    לבלוג 'בתוך המגירה' > >