לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


ראיון על כתיבה עם סמדר שטינברג, בוגרת המגירה, שספרה "שבע דרכים לאיבוד" יצא לאור

תמונת הבלוג


סמדר היא בוגרת סדנת תהליך בהנחיית מירי רוזובסקי, והתארחה לראיון על כתיבה במועדון קוראות

"שבע דרכים לאיבוד" לא נולד כספר. הוא נולד כנובלה, שנכתבה בשצף קצף בתוך ימים ספורים, עצורי נשימה. הדמויות סחפו אותי, לא אני אותן- וזו הפעם הראשונה בשנים ארוכות של כתיבה שזה קרה לי באינטנסיביות ובחיוניות כזו. בנובלה ההיא נפגשה שלישיית אנשים לא צעירים, פרופסור דמנטי ואשתו והמאהב שלה לשעבר, שנקלעו למסע לילי מותח בירושלים. ובכך זה אמור היה להסתיים. אבל הם סירבו לנוח על השמרים ומתיקיית הסיפורים שבמחשב הם המשיכו לשלוח אלי אותות ותחינות שאגאל אותם. ובסוף זה קרה. זה קרה גם בזכות חבורת הכותבים המוכשרים שלי, שנקראת "אם לא חוזרים זה סימן מעולה" (ואני אשאיר לכן לנחש למה), חבורה שהתגבשה בסדנת כתיבה וממשיכה להיפגש כדי לשתף, לצחוק, לחלוק ולתחזק את הדבר המוזר הזה, שמשותף לכולנו- אהבת הכתיבה. אחת לשנה אנחנו גם נוסעים לסופשבוע של כתיבה, רצוי במנזר או במקום אקזוטי אחר בירושלים, ואולי משהו מרוח האכסניות הללו השתרבב אף הוא אל בין דפי הספר. בסופו של דבר המשכתי להחיות עלילות נוספות שנחו אי שם על סף התודעה ולצרף אותן סיפור לסיפור, דמות לדמות, עד שנולד הרומן הזה. לצד השלישייה שלעיל אפשר למצוא בו גם אשה קשישה למדי שבימיה האחרונים נוסעת לסגור חשבון עם המאהבת של בעלה המת, חיילת שעסוקה בשאלה אם היא בהריון יותר מאשר במבוקש שהיא משתתפת בלכידתו, אישה פרודה שמסרבת להכיר בכך שנישואיה הסתיימו ועורך דין שאשתו יצאה לחופשה ממנו ומטיפולי הפוריות שמרחפים מעליהם ונופל קורבן למעשה נוכלות- וכל הדמויות קשורות זו לזו, נפגשות ומשפיעות זו על חייה של זו.

יש סופרים שכותבים את חייהם הם, בצורה זו או אחרת, ויש כמוני שמתרחקים- אל הפנטזיות, הפחדים והתהיות שמעסיקים אותם. כל הדמויות בספר לא קשורות אלי לכאורה, ואפשר לשאול, מה להם ולי. אבל כל אלה יכלו להיות אני. או יותר נכון, יכולתי להיות כל אחד ואחת מהם.

ועוד דבר: הספר הזה הוא סוג של נס. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי סיפורים ושירים, ובשנים האחרונות, מאז לימודי התסריטאות ב"סם שפיגל", הכתיבה הפכה מתחביב לעיסוק של ממש. עבדתי על כמה תסריטים ומחזות, והאמנתי בהם בכל לבי, אבל לא תמיד מצאתי אנשים אחרים- במאים, מפיקים, מנהלי קרנות- שיאמינו באותה מידה… לצערי, הייתי זקוקה להם כדי שהיצירה תעמוד על הרגליים. חזרתי לכתוב סיפורים, שעמדו ברשות עצמם, פרסמתי בבמות כאלה ואחרות, גנזתי ספר שלם והתחלתי את הנוכחי, שבמשך שנתיים וחצי נקרא "סימני דרך" (כשם הפרק הראשון). אבל עד הרגע שפגשתי בנועה מנהיים, העורכת המופלאה שלי, שבירכה אותי למזל טוב ובישרה שמציעים לי חוזה- לא העזתי להאמין שספר שלי באמת ייצא אל האור. ועכשיו זה קורה.

 

—–

לחצו כאן לטעימת קריאה מתוך הספר "שבע דרכים לאיבוד".


לבלוג 'בתוך המגירה' > >