לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


ביכורים 2016 – ספרה של סמדר שטינברג, "סימני דרך", יראה אור בשנה הקרובה.

תמונת הבלוג


רומן הביכורים "סימני דרך" של סמדר שטינברג, בוגרת "המגירה" יצא לאור עד סוף השנה בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר".
סמדר למדה אצלנו בסדנת תהליך בהנחיית הסופרת מירי רוזובסקי.  

על הספר: 
במרכזו של הספר שרשרת של דרמות קטנות שיכלו להישאר בשוליים, לולא היו מאלצות את גיבוריהן להישיר מבט אל השיבושים הגדולים של חייהם. גיבוריו של פרק אחד שבים ומופיעים בתפקידי משנה בפרקים אחרים, משפיעים מבלי להתכוון אחד על גורלו של השני. כל זה קורה במהלך השבועיים המתוחים ממילא שלפני הפסח, שהופכים לימים מכוננים בחייהן של כל הדמויות, כאשר הן נאלצות לסטות מהדרכים המוכרות להן, ללכת לאיבוד בלי סימני דרך.

קטע מתוך "סימני דרך" שפורסם בקטלוג "בכורה" 2016:

כשבני ואריקה עולים לאודיטוריום, העשוי אבן ירושלמית ומשקיף אל מדבר יהודה, הוא משלב לפתע את זרועו בזרועה. הוא לא נהג כך חודשים ארוכים, אולי שנים, אבל השמלה שלה והמקטורן שלו זועקים לשילוב הזרועות הזה, שמתארו עוד טמון בגופם משיטוטי השבת השלווים, תחילה בגיא בן הינום, ואחר כך, כשכאבי הברכיים גברו על הנעורים, בשבילים המוסדרים של גן הפעמון, ולבסוף, ברחובות הרמת־אביביים המשופצים, המוליכים אל חוף הצוק ואל שדה דוב ואל ההקלה הנכספת מן הלחות שמעולם לא חדלה להעיק, עד שפסקו השיטוטים וכל אחד הסתגל לשלב את ידיו על חזו הוא כשער לארמון מבוצר.
הדרך שוממת מאדם. מאז ומתמיד היתה האוניברסיטה הזו משכן נוח לבדידות, ריקה ופרוצה לרוחות, וכעת הם שניים אחוזי ידיים, מטפסים בצעדים קטנים אך מהירים, מקפידים ליישר חליפות, למחוט את אפם, לקרוא לסדר את השיער הדליל ממילא שהרוח עושה בו שמות. לתימהונה בני שולף מסרק קטן מכיס הז'קט ומעביר אותו על קווצת שיער סוררת, הוא, שאפילו ארנק הוא לא זוכר לקחת וכל יציאה משותפת שלהם מזכירה לה איך היתה מכינה את התיק של הילדים לפני כל גיחה לגינה, חיתול בד נוסף, משחה, מוצצים וכל היתר, תודה לאל שחיתולים עוד לא נכללים ברשימת הציוד שלהם והיא מסתפקת בלארוז לו ארנק, משקפי שמש ותרופות בתיק שלה, ולוודא שהסלולרי עליו. היא תוהה בינה לבינה אם שפיצר יהיה שם. בני לא הזכיר אותו והיא לא העזה לשאול ישירות, אבל כבר גמלה בלבה ההחלטה שבכל מקרה תסתפק בשיחת נימוסין קצרה, ואם יהיה לה מזל זה אפילו יתמצה בנפנוף יד מקצה האולם לקצהו, והיא תופסת את עצמה מנענעת את היד הפשוטה לצד גופה בתנועת שלום, ממש מלכת אנגליה, היא מגחכת בלב, ומביטה מסביב לוודא שאף אחד לא ראה. רוח קרירה מצמררת אותה. היא אמנם הביאה איתה משהו ארוך, כי בכל זאת, ירושלים, אבל הקרדיגן הסתמי שלקחה איתה לא עושה חסד עם השמלה היפה שלה, ולכן היא מסתפקת בזירוז צעדיהם ו"חושבת חם", כמו שבני היה אומר לה תמיד, תחשבי חם, זה יעבור, בסגפנות המוּלדת הזו שלו, ממילא עדיף שיזדרזו כי הם כבר מאחרים בכמה דקות, שלא כהרגלם, אם אפשר להתייחס לאורחותיהם מלפני שנים כהרגל. הם אמנם יצאו מהבית מספיק מוקדם, אך מרוב התרגשות היא פיספסה את היציאה להר הצופים והמשיכה לנסוע כמעט עד מעלה אדומים, ואולי בשל האיחור הסמלי לא ממהרים לצדם אורחים אחרים, היא משקיטה את עצמה, ומזרזת את בני, אבל כשהם מגיעים ליעדם הם מגלים שלא רק רחבת הכניסה אלא גם מבואת הבניין חפה מאדם, וכשהם עוברים בין הכיתות לא נראה שום שלט שמורה את הכיוון. היא פותחת חרישית את דלת האודיטוריום, שלא להפריע, ומאחורי הפודיום נגלה לה מרצה צעיר המלמד משהו הקשור במדעי המוח. במצגת מאחוריו נפרש המוח בפרישה ורטיקלית וגבשושי התאים הלבנים והאפורים נמתחים אל מול סטודנטים צעירים ומשועממים שצולחים בקושי את השיעור המאוחר כל כך, ולא יושב על הבמה אף פרופסור מאחורי שולחן עטור מפה צחורה, ולא נשמעות מחיאות הכפיים המנומסות, המתבקשות, ואין שום זכר לבית שני.
ברגע שהם יוצאים מהמשכן, בני מגביר את קצב הליכתו, עוקף אותה במורד השביל שמתפתל בין הבניינים המרוחקים של האוניברסיטה, כל צעד נשמע לה כמו טריקת דלת, ומן הסתם כבר שמט את ידה, שנותרה להיטלטל באוויר חסרת אונים. היא מנסה להבין מה בדיוק קרה, האם ייתכן שהכנס נערך ביום אחר, או במקום אחר, אולי ממש ברגעים אלה חבריו למחלקה ממתינים לבואו בקמפוס בגבעת רם, או באולם בבית שמואל, ואולי אפילו בבנייני האומה, ולרגע מתגלעת בה תקווה קטנה, ציפורית, שכבודו עוד יוּשב לו, וכל כובד האכזבה והכישלון יתמצה באי־הבנה מצערת ופתירה למדי, והתקווה מחישה אותה לרוץ אחריו, בני, חכה לי, חכה רגע. אבל הוא לא שועה לתחינותיה, לפעמים גם בבית היא קוראת לו והוא כמו לא שומע, היא לא יודעת עד כמה הניתוק שלו נתון לשליטת התודעה, אבל העלבון שמתפשט בה ברגעים הללו בהחלט אינו נשלט וגם כעת הוא מאיים להגיח, וכדי לעצור בעדו היא מזכירה לעצמה שבני ודאי מאוכזב בעצמו, ומלא אשמה, כי מלבד הנהיגה הוא לקח על עצמו את כל הארגון, ועכשיו מלפניה הוא עוקף את האנדרטה לזכר הסטודנטים שנרצחו בקפטריה לפני יותר מעשור, שועט בדילוגים מהירים במדרגות הרחבות, שהיא נצרכת לטופף בהן שני צעדים למדרגה, דווקא היום העלתה מהאוב את הנעליים מהחתונה של יאיר, נעלי עור גבוהות־עקב בגוון זהוב, שרצועותיהן נכרכות מעל הקרסול, שהמוכרת בחנות בדיזנגוף, שבה רכשה גם את השמלה, שיכנעה אותה שישמשו אותה גם אחרי החתונה, וכך הרגיעה מעט את ייסורי המצפון על ההוצאה הכבדה, וכעת אריקה מקללת את עצמה על הבחירה, שנים שלא נגעה בהן, וכשסוף סוף חננה אותן מכלאן הן מכשילות אותה, וקוראת שוב בקול לבני, בני, עצור רגע! אבל הרוח העזה שמצליפה בפניה בולעת את הקריאה.
בניין מדעי הרוח מתגלה לעיניה, על רצף בליטותיו ונסיגותיו, בניין ברוטליסטי שאמור לשקף משהו מן החומה הניצבת ממערב לו, והיא מעלה בדעתה את החדר הקטן של בני, שכשהיתה באה לבקר אותו שם היתה תמיד מסתבכת, פעם שמעה שהקמפוס נבנה בצורת כוורת דבורים, בשאיפה לחקות את הדבורים השקדניות, ועל האדריכלות המתוחכמת־לשעתה היא שילמה את המחיר, יחד עם שאר באי האוניברסיטה שאינם בקיאים בנבכי המסדרונות, כל פעם היתה נאבדת מחדש, עד שאחת המזכירות הואילה ללוות אותה אל חדרו, שם בני היה מקבל אותה בחיוך של לעג מהול בחיבה, מה יהיה איתך, אף פעם לא תלמדי את הדרך לבעלך? החדר היה קודר משום שהקומות שמעליו הסתירו אותו מהשמש, אך בני הרגיש בו בנוח, במעבה ארונות הפורמייקה העמוסים ספרים, לצד מכונת הכתיבה שלו ובחברת הסטודנטים העולים אליו לרגל, אובדים גם הם בסבך תאי הכוורת בדרכם להתייעץ על מקורות ביבליוגרפיים ושיטות מחקר, והחדר הזה היה לו למפלט מהבלגן שהתבלגן בבית כשהילדים היו קטנים, תמיד הוא היה רגיש לאי־סדר והיא השתדלה לשמח אותו בחזרתו כל ערב בסלון מסודר, ועכשיו היא חושבת איך זה היה הדבר הראשון שוויתרה עליו אחרי מה שקרה, לסדר עבורו את הבית, לפני כל הוויתורים שבאו בעקבותיו.
ייתכן, היא מוכרחה להודות, שכל הכנס התגבש רק בראשו המנוון, שבזמן האחרון מעלה זיכרונות שלא היו ואפילו מחליף אנשים קיימים בדמויות בדיוניות, לפני כמה שבועות הם פגשו בבן של נחמה שהיתה הגננת של שני הילדים, היא זיהתה אותו מיד וגם עיניו של בני אורו, להפתעתה, כי לאחרונה בקושי זיהה גם אנשים קרובים כמו בעלי חנויות שקנה אצלם שנים, היא כבר יודעת איך לחפות עליו בפניהם, אבל בינה לבין עצמה היא מתביישת, ודווקא הפעם הוא לחץ את ידו של הבחור הצעיר והמזוקן באופן המרושל הזה שמקובל רק בתל אביב, ושאל לשלומו, ורק כשהתרחקו ממנו ציין באוזניה שאלכס נראה טוב, שלא התבגר, וכששאלה מי זה אלכס ענה לה, אלכס, נו, זה מ"חצוצרה בוואדי", הספר הזה של סמי מיכאל, ולא הזיז לו שניסתה להסביר לו שזו דמות בדיונית, שהוא לא באמת קיים במציאות, ושגם אם היה קיים במציאות, אפילו בספר הוא כבר מת. לא, אבל לא ייתכן שהכנס לא מתקיים, מיהרה לסלק את המחשבה הסוררת, הוא הרי ידע לפרט מי הדוברים שיֵשבו לצדו, ואילו פרסים יחולקו, ומנה בשמם של כמה מהנכבדים שהוזמנו, גם שניים מההיסטוריונים היהודיים־אמריקאים החשובים, שאת אחד מהם הוא כל כך מעריך ולשני הוא נהנה לבוז, לא ייתכן שהיה כל כך בקיא בפרטי אירוע בדוי. סוף סוף בני מפסיק לרוץ ונעצר בפיתול שבו השביל מתעקל לכיוון הדשא שבחזית בניין מדעי הרוח, שאותו הוא מבקע לשתי חלקות נפרדות, זו שבה היתה מעבירה שעות ארוכות בחברת חבריה לחוג לסוציולוגיה, בין השיעורים או במקומם, וזו שבה היה בני מופיע לגיחות קצרות ויקרות־המציאות, לרוב בחברת דוביק או אהרל'ה, מה היא לא היתה עושה באותם ימים כדי לשבת שם לצדו, מעבר לשביל, חבריה היו לועגים לה על המשיכה התמוהה ל"פילוסופים האלה שלה" ממדעי הרוח, אבל היא בשלה, מבררת עליו אצל המזכירות ואצל המתרגלים האחרים ואצל כל מי שיכול להוסיף עוד פרט לתצרף שבנתה בדמותו, בעוד הוא נראה כמי שלא מבחין בקיומה, ובאמת לא הבחין, הודה בדיעבד, היה שקוע עד צוואר בהתפלמסות הנרגשת עם חבריו, שלוש שנים לקח לה לתפוס את תשומת לבו ומשום כך לא יכלה לוותר עליה, כשזו לבסוף ניתנה לה. היא נושמת לרווחה כשגבו נפרש בפניה והיא יכולה לנוח לרגע, נראה שהוא משוחח עם מישהו, אולי בודק איתו מה עלה בגורל הכנס המסתורי. רק כשהיא מתקרבת היא מבחינה שתנועותיו חמות וגדולות כמו כשהוא משוחח עם גליה בתם, לפחות בימים הטובים שלו — אשתו נהנית לראות אותו נפקח אל בתם כמו פרח תחת אור השמש, ונחמצת מכך שיאיר אף פעם לא מצליח להוציא מאביו את אותה השתלהבות חמה — ידו מתנופפת באוויר ומצביעה לכיוון האודיטוריום שממנו הגיעו, ואחר כך מונחת על גבו של האדם הזה, שרק כשהיא מתקדמת עוד קצת היא מבינה שמכל האנשים בעולם מדובר דווקא בשפיצר.

 

 

 

 

 

 


לבלוג 'בתוך המגירה' > >