לפרטים נוספים...
הירשמו//

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון (חובה)


ספרה של גפנית לסרי-קוקיא, "הים של וינה", יצא לאור בהוצאת כנרת-זמורה-דביר

תמונת הבלוג


קובץ הסיפורים הקצרים' "הים של וינה", ספרה הראשון של גפנית לסרי-קוקיא, יצא לאור החודש! בעריכת פרופ׳ יגאל שוורץ בהוצאת כנרת-זמורה-דביר.
גפנית לסרי-קוקיא חברתנו הטובה ויד ימיננו ב״המגירה״ מאז הקמתה. גפנית למדה בסדנת פרוזה בהנחיית שהרה בלאו ובסדנת תהליך בהנחיית מירי רוזובסקי. 
גאים בה ומתרגשים יחד אתה!

על הספר:
"הים של וינה״ הוא קובץ סיפורים שמצטרפים יחד למחרוזת של חלומות וגעגועים אל וינה שהיתה ואיננה: וינה של מוצרט ושל בטהובן, של קלימט ושל קארל קראוס, של הקיסרות ושל בתי הקפה והאופרה והמוזיאונים. אבל לצד הגעגועים נוכחים בספר גם הסיוטים: זוהי גם וינה של אנטישמים ושל היטלר, וינה של צרות מוח ושל דיכוי, של דעות קדומות ושל השפלת יוצאי הדופן. העיר הקיסרית השוקעת משמשת רקע לאהבות ולאכזבות, למשברים משפחתיים וליחסים מלאי תשוקה וכאב בין אנשים קטנים החולמים חלומות גדולים.
ספר גדוש תובנות אנושיות דקות. מסע מסעיר בדמיון ובזמן.

קטע מתוך ״הים של וינה״הפטרון
השעה כמעט עשר בבוקר, ויוזף שטרן ממהר אל הגלריה שלו. אין זה אולם מפואר, זהו חלל פשוט, ושטרן מעדיף לקרוא לו "החנות שלי". הוא מאיץ את צעדיו. כבר ממרחק הוא רואה אותו. צל שחור על רקע השלג הלבן; עומד כפוף ומכונס לצד דלת הכניסה; תחת בית שחיו חבילה. כששטרן מתקרב אליו עוד, הוא מבחין בשְער ראשו המשומן ובלובן החולני של פניו. האיש רועד מקור ורוקע ברגליו. החבילה שהוא מחזיק, שטרן רואה זאת בבירור כעת, עטופה ברישול בנייר עיתון. "שלום לך," שטרן קורא אליו ומנופף בידיו בשמחה. "הר שטרן," עונה לו האיש ביובש, בקול שקט. שטרן מגיע עד קרוב אליו ממש. הוא מוריד את כפפת ימינו, טופח בחיבה על כתפו של האיש ופותח לו את הדלת. האיש מחכך את ידיו העירומות זו בזו ונכנס אל החנות. שטרן נכנס אחריו. הוא מזדרז להדליק את האח. בינתיים פותח האיש את החבילה שלו, מוציא ממנה שלושה ציורים, מניח אותם על שולחנו של שטרן, מתיישב ומביט בהם כשעל פניו חיוך קטן. הוא נראה שבע רצון מהם. "אקנה אותם ממך," אומר לו שטרן בעודו מתעסק באש ומבלי שהסתכל על ציוריו. הוא כבר מכיר אותם. רובם משמימים וחסרי מעוף. אבל לשטרן זה לא אכפת.

לפני כשנה הבחין בו שטרן לראשונה. הוא ישב על ספסל, בסמוך לחנות, ובשתי ידיו אחוזה היתה, פעורת פה וממתינה לנדבה, קופסת שימורים ריקה עשויה מפח. החליפה שהוא לבש היתה מרופטת, נעליו מסמורטטות ודקות מרוב שימוש, לחייו שקועות, עיניו עכורות, שְער ראשו דבוק לקרקפתו — הוא נראה חולה.
מה שמשך את תשומת לבו של שטרן אליו היה העובדה שבניגוד ליתר דרי הרחוב ומקבצי הנדבות שהוא ראה בסביבה,
האיש החסר הזה לא החזיק בין שפתיו סיגריה ולא החביא תחת מעילו בקבוק. גם שטרן לא עישן סיגריות ולא שתה משקאות חריפים.
בכל בוקר, בדרכו אל החנות, היה עובר על ידו, מישיר מבטו קדימה, עוטה על פניו מבע של בהילות ועושה עצמו כאילו אינו רואה אותו. בערב, כשהיה יוצא משם, היה חולף על פניו שוב. לעתים העז והציץ בו מזווית העין, לראות, אולי בכל זאת זקוק הוא לאיזה דבר. ובאחד הימים נעצר. השעה היתה שעת ערב והקור קשה ורע. האיש, מכורבל על הספסל ועטוף במעילו, הכמיר את לבו של שטרן. שטרן טילטל אותו בעדינות עד שפקח את עיניו, ולקח אותו אל מסבאה קרובה, שם הזמין עבורו שתי קערות של מרק ירקות. האיש טרף אותן ונדם. נבוך ומבולבל, לא יודע מה יעשה בו כעת, הציע לו שטרן שייקח אותו אל אחד מן הפונדקים ברובע. הלכו. כשהגיעו לשם, העז שטרן והביט בו מקרוב, וראה, מבעד לזוהמה ולכפור, כי האיש אינו אלא בחור צעיר, בן עשרים בערך. רחמיו של שטרן איימו לפרוץ את חזהו. הוא שילם לבעל הפונדק, נתן לו בחשאי עוד כמה שטרות, וביקש בעבור הצעיר חדר נעים, מיטה נוחה, שמיכה מחממת ותה, ואולי, אם אפשר, גם מעט דייסה. בעל הפונדק התחייב בפניו של שטרן שלבחור לא יחסר דבר.
חודש לאחר מכן הופיע הבחור הצעיר בחנותו של שטרן, ובחיקו ציור קטן מעשה ידיו. "צַייר עוד מאלה ואני אקנה אותם ממך," אמר לו שטרן, ומאז החל רוכש את עבודותיו. משהו בבחור נגע בלבו.

כשמגיע הבחור הצעיר אל החנות, נוטל ממנו שטרן את אחד מן הציורים שהוא מביא איתו, להעמידו לתצוגה. את היתר הוא מסתיר, אחר כך, במחסן. הוא מחליף מדי פעם ציור שתלה באחר, אך לצעיר הוא מספר שהוא מוכר אותם, את ציוריו, ובמחיר לא רע כלל, אף כי הללו הולכים ונערמים במחסנו, מעלים שם אבק ועובש קל.

יוזף שטרן נולד וגדל בעיר. הוא רווק באמצע שנות הארבעים לחייו. בן יחיד להוריו. הוא איש אמיד. אחדים מן הציורים שבבעלותו הם משל גדולי הציירים של התקופה. חנותו מוארת, מסודרת ונקייה, ורצפת העץ שלה ממורקת. היא מהדהדת את מראהו. הוא רזה, גבוה, ממושקף, עדין ומוקפד, וכל חזותו אומרת אצילות ויושרה. מאחורי גבו קוראים לו מכריו הנסיך מסבויה, הוא יודע. ואין הדבר נובע מדמיונו לנסיך: הנסיך הלוא היה מכוער, כך מגלים לנו דיוקנאותיו וגם ספרי ההיסטוריה, ואילו שטרן איננו מכוער כלל וכלל. אך הוא אינו טורח להכחיש את השמועות עליו. שטרן רחוק מלהיות שקרן.
והבחור הצעיר? על חייו שטרן כמעט שאינו יודע דבר. הבחור לא מספר על עברו, ושטרן, שאינו חטטן מטבעו, גם לא שואל. הצעיר הזה מוצא חן בעיניו גם כך, ומה שהוא, שטרן, בכל זאת מצליח ללמוד עליו בחלוף הזמן, מגביר את חיבתו אליו. הוא סקרן, הוא אוהב מוזיקה, הוא מתעניין בהיסטוריה והוא חובב קריאה. יש לו ידע כללי נרחב. על אף מצבו הכלכלי הגרוע, הוא מתנהג ונשמע כאיש העולם המצפה מעצמו לגדולות. הוא צייר, הוא אומר. מטרתו היא להקדיש את עצמו ואת חייו ליצירה. לחיות ולסיים את חייו כאמן. שטרן מעריך מאוד את תכונותיו היפות של הצעיר ואת שאפתנותו, ומרבה לשבחו בפניו.
ומה עוד? הבחור אינו שש לספר על עצמו, אבל בנאומים אינו חוסך. מלקט מידע מפה ומשם ונושא דרשות. רבים מן הדברים שהוא אומר אינם מקוריים, רבים מהם חלקיים, לא מדויקים, נשמעים כערבוביה של שברי רעיונות והגיגים ששמע או קרא עליהם, ולא תמיד הם מתגבשים לרצף מחשבתי ורעיוני אחיד, אבל שטרן הוא מאזין סבלני ובלתי ביקורתי בעליל. הוא אינו מעיר לו. נהפוך הוא. הבחור הצעיר יודע לדבר בביטחון כה רב, עד ששטרן, שגבוה ממנו בעשרה סנטימטרים לפחות, חש לידו קטן כל כך, כאילו הוא, שטרן, מביט בו מלמטה למעלה ולא להפך. נוסף לכך, שטרן הוא אדם נוח ופייסן מטבעו. לעולם יבחר שלא להתפלמס. יש לו נטייה להבין את חולשותיהם של אחרים, להבליג ולסלוח, אף על פי שעל עצמו אינו חס. הצעיר הזה, הוא אומר לעצמו, ניצב רק בראשית דרכו. הוא עוד ישמע, ויקרא, וילמד. הוא ימצא ויגבש לו דרך.

הבחור הצעיר מתחיל להתחמם. הוא מוריד את כובעו ומניח אותו על השולחן, אך נשאר לבוש במעילו הדק, שמתחת לו הוא לובש חליפה מתפוררת, סוודר מעקצץ וגופייה מצהיבה. בינתיים מסיים שטרן להדליק את האח ומתחיל לסדר את החנות. הוא עסוק מאוד. בימים שחנותו פתוחה אין לו בה שום עזרה. הוא זה אשר מאבק ומטאטא אותה, וקונה וגם מוכר בה. מדי ראשון בבוקר, כשהחנות סגורה והוא איננו, מגיעה אוּלה לנקות. היא אישה גוצה וחסונה כבת חמישים שפרנסתה עבודות ניקיון, ובידיה נמצא עותק של המפתח לחנות. את סכום הכסף שמגיע לה עבור עבודתה משאיר לה שטרן על שולחנו. לפעמים הוא משאיר מעט יותר. פעם או פעמיים עברה במחשבתו של שטרן האפשרות שיבקש מן הבחור שיסייע לו מעט בחנות, תמורת שכר, כמובן, אבל שטרן פסל את הרעיון. הבחור הוא הלוא אמן. פעם או פעמיים קיווה שטרן שאולי יציע לו הבחור עצמו באחד הימים מעט עזרה, לפחות עזרה סמלית, בהחזקת החנות ובסידורה. שטרן היה מתעקש לשלם לו על כך. אבל גם הפעם הזכיר לעצמו כי הבחור הוא אמן אשר כל עתידו עדיין לפניו.
שעה עוברת. בקרוב יגיעו לקוחות. שטרן עובד במתינות יעילה. הוא עובר מפינה לפינה, מיישר, מוריד תמונה, תולה אחרת. הוא בוחר באחד מציוריו החדשים של הבחור הצעיר (קערת פירות ובה אגס צהוב, תפוח עץ אדום וענבים ירוקים), ומעמיד אותו לתצוגה במקום בולט, במקום ציור אחר שהוא מוריד מאחד הקירות. הצעיר יושב עדיין, שותק וממתין. הוא נראה עייף, כאילו היה ער כל הלילה. טבעות שחורות־ירוקות מקיפות את עיניו השקועות. שטרן מסיים את סידורי הבוקר ומתיישב בכיסאו. "ובכן, ידידי הצעיר, מה שלומך?" הוא שואל את הבחור. "טוב תודה, הר שטרן." שטרן גם הוא איננו מגדולי הדברנים, אבל הצעיר הזה עולה עליו בשתקנותו, לפחות כאשר מדובר במשפטי נימוסים שכאלה. "היש איזה חדש בחייך?" שטרן מחליט לנסות ולעורר שיחה, והפעם בנימה אחרת מזו שהתרגלו אליה עד כה. סבור הוא שאולי היכרותם כבר מאפשרת גישוש ראשון לקראת שיחה פרטית יותר. זמן רב הוא מכיר את הבחור וקונה ממנו את ציוריו. "על איזה חדש, למשל, אתה שואל, הר שטרן?" תמה הצעיר. "על עבודה קבועה, נניח." הוא זהיר מאוד, שטרן. על בחורות, למשל, הוא אינו מעז לשאול אותו. עם הזמן התוודע מעט אל הבחור, ואיזו תחושה שיש ללכת סביבו על קצות האצבעות עלתה בו. "אה," אומר הצעיר ומניף את ידו בזלזול. ומדוע עליו לעבוד בעבודה ׳מסודרת׳? שטרן רוכש ממנו את ציוריו, ואת הגלויות והציורים הקטנים יותר שהוא מצייר הוא מוכר פה ושם לתיירים או לסוכני אמנות אחרים. זוהי פרנסה. ואיש אינו יוצא נפסד. שטרן הרי מוכר את ציוריו בכסף טוב, ובכסף שהוא עצמו מרוויח, הוא קונה לעצמו עיתונים, ספרים, ציוד ציור ומזון, שהוא אולי תפל אבל משביע, ויש ביכולתו אף להרשות לעצמו לשבת בבית קפה מדי פעם ולהזמין פרוסת עוגה. מה עוד הוא צריך? שטרן מזועזע. אפילו היה מוכר באמת את ציוריו של הבחור הצעיר, לא היה מקבל בעבורם כדי מחצית ממה ששילם לו בשבילם. והצעיר גם לא צייר הרבה ציורים מן הסוג שמכר לשטרן, ציורי שמן ורישומים גדולים בצבעי מים שידע שאפשר יהיה אולי למכור אותם ביותר מאשר הלרים בודדים. הגלויות שצייר ומכר לתיירים הכניסו לכיסו מעט מאוד. אם חושב הוא על עצמו כעל צייר, ואם אינו מוכן לעבוד בעבודה קבועה אחרת, מדוע אינו משקיע בעבודת ציור רצינית ומאומצת יותר? עצלות וחוסר מעש היו בבחינת בל יעלה על הדעת על פי החינוך שקיבל שטרן בבית הוריו.

"ומה לגבי לימודים?" שואל שטרן. כן, מה באמת לגבי לימודים? הוא חושב בלבו. מדוע לא ילמד הבחור ציור במסגרת כזו או אחרת? הרי לא יוכל להמשיך לנצח לצייר כמו חובבן. עד מתי יצייר בצורה בינונית כל כך וימכור את עבודותיו בפרוטות? נכון, לזכותו יש לומר כי הוא אכן עושה את הדבר שהוא יכול להתפרנס ממנו בהיותו צייר בלתי ידוע, מצייר ומוכר גלויות לתיירים, אבל שטרן חש שהצעיר מסוגל ליותר מכך. אם יתאמץ ויצייר עוד, יוכל לחסוך אט אט די כסף, מה שיאפשר לו לצאת ללימודים. כשיסיים את לימודיו, ידע בוודאי לצייר טוב יותר, ימכור את ציוריו במחירים נאים וישתכר היטב. אז גם יוכל לחיות מעט יותר ברווחה. אילו חשב שטרן שהבחור הוא מסוג האנשים המסוגלים להקשיב באמת ולקבל דעתו של אחר, היה אולי מרשה לעצמו להפנותו אל אחד ממכריו, ידיד שהוא מורה וגם צייר, או אולי היה ממליץ לו על מוסד לימודי מתאים. לאקדמיה לאמנויות יפות אין סיכוי שיתקבל. ייתכן שהיה מציע לו לגשת בינתיים ללימודים אחרים ולרכוש לו מקצוע. כל דבר שיהיה בו כדי לעזור בהבטחת עתידו יהיה מקובל. אך שטרן איננו מעז. יש במכרו הצעיר איזה קו של נחישות קרה, כמעט עוינת, קו שבגללו חושש שטרן להציע לו אפשרויות שונות הקשורות בעתידו ובהזדמנויות שאולי עשויות להיפתח בפניו. כמה חבל. מהלך כזה, לו התבצע, יכול היה לשנות את מסלול חייו של הצעיר. אפילו להטותם לחלוטין.
הבחור אינו משיב לשאלתו של שטרן בעניין לימודים. הוא קם מכיסאו, חובש את כובעו, קד קלות ויוצא מן החנות בפנים אטומות ובלי לומר דבר. "הבט, אני מצטער," שטרן קורא אליו מפתח חנותו, אך הבחור אינו עונה לו וממשיך ללכת. "אני מתנצל. לא הייתי צריך לומר לך דבר. אסור היה לי להתערב. לא היתה לי כל זכות לעשות זאת." הבחור הצעיר מרים את ידו מבלי להביט לאחור. "בוא גם מחר." שטרן מרגיש נורא. הבחור המסכן אינו אשם. בודד בעיר הגדולה הזו וללא כל הכוונה. מי יודע מה עבר עליו? ומנין בא? ומדוע עליו לחשוב כי הוא אינו מתפרנס בכבוד ובכוחות עצמו כאשר שטרן עצמו מספר לו כי הוא מוכר את ציוריו ובמחירים יפים? ומי זה שקבע כי אדם חייב לעבוד כדי להרוויח יותר מן הדרוש לו למינימום צרכיו? שטרן אינו יכול להפנות אצבע מאשימה אל איש מלבד עצמו. איש לא נכנס אל חנות הציורים שלו כל אותו היום.

בערב סוגר שטרן את החנות והולך לבקר אצל הוריו. השלושה משוחחים על ענייני היום. שטרן מעדכן את אמו ואת אביו במתרחש בחנות, ובחדשות בעולם האמנות. לפני כמה ימים הגיעה אל סיומה התערוכה ״מאנה והפוסט־אימפרסיוניסטים״ שהתקיימה בגלריה גרפטון בלונדון, תערוכה שכונתה ״שערורייתית״ בפי רבים ועוררה מחלוקות ומהומה רבתי, והוא מספר להם עליה בהתלהבות. "הצייר ומבקר האמנות הנודע רוג'ר פריי, מי שארגן את התערוכה ומי שהיה, אגב, הראשון שהשתמש במונח ״פוסט־אימפרסיוניזם״, בחר להציג בה עבודות של מאנה, סזאן, גוגן, ואן־גוך, מאטיס ופיקאסו; גם של סרה ושל סיניאק ו…" לאחר הדברים הללו הוא משתתק. הוא אינו מסתיר מהוריו דבר כמעט, אך על ידידו החדש הוא איננו מספר להם. לא להם, ולא לאיש ממכריו, רובם חבריו לעסקים. איזה חוש פנימי מכוון אותו שלא לספר על הבחור הזה לשום אדם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לבלוג 'בתוך המגירה' > >